טיול שורשים בגאורגיה

רציתי לספר לכם סיפור.

כאשר הינך אוהב מישהו, הינך רוצה לדאוג לו.

הינך רוצה שהאדם הזה יהיה מאושר.

אתה מנסה לעשות מה שביכולתך בשביל זה.

רק מה שביכולתך.

יש לי חברה.

אדם מדהים, לא ממש מאושרת בחייה, אך מלאת שמחת חיים, מלאת אור, חום ואהבה שהיא מפזרת סביבה בנדיבות ובטבעיות שלה. ומעומק הלב הרחב שלה. מנסה לעזור לזולת, לכל מי עובר דרכה, בלי לחשוב מגיע לו או לא, האם הוא אדם טוב או אולי לא כל כך. אוהבת ועוזרת גם לאלה שפגעו בה.

יהיו כאלה ויגידו שזה לא חכם, לא נכון ואפילו אסור להתנהג כך, שצריך, אפילו חייב, קודם כל לכבד ולאהוב את עצמך, ואולי הם יהיו צודקים. אבל... יש אבל אחד. ללא אנשים האלה, כמו החברה שלי, העולם שלנו כבר מזמן היה מתמוטט משנאה וקנאה.

אתם, בטח, תשאלו אותי, למה אני מספרת לכם את כל זה?

היה לה חלום. אולי היא בעצמה לא הייתה כל כך מודעת לזה. שזה החלום שלה. או אולי יותר נכון, לא הרשתה לעצמה לחלום על זה.

ההורים שלה עלו לארץ מגאורגיה והיא נולדה כבר בארץ. אבל אבא שלה כל כך אוהב את מולדתו, היה מספר לילדיו ארוכות עד כמה המדינה הזו מדהימה.

אני יודעת, הסיפור נשמע לכם קצת פתטי, כמו אגדה לילדים. אבל הכל היה בדיוק כך.

אני מדגישה שוב, היא לא חשבה אפילו שתיסע לשם.

קרה והחלטתי לבקר במדינה הזו שתמיד רציתי לטייל בה ולצלם את נופיה המדהימים ואנשים היפים.

חזרתי משם מלאת התלהבות ואמרתי שיבוא היום שאקח אותה לשם איתי. היא רק צחקה לי בפנים. לא האמינה שזה יקרה לה.

וחבל! כי אני מאמינה שאין לא יכול –יש לא רוצה. ומהיום הזה לי היה חלום – לקחת את החברה המיוחדת שלי לארץ מולדתם של הוריה, לעשות סוג של טיול שורשים שהיא לא עשתה בכיתה ז'.

כעבור שנה שיתפתי את הצוות שלי בעבודה על החלום שהיה לי. חלום לקנות לה כרטיס טיסה לגאורגיה ולנסוע איתה לשם. כולם מאוד התרגשו מהרעיון שלי, הציעו לעזור, ושמתי לב שהיו כמה שגם הזילו דמעה.

וואו, זאת הייתה ההרפתקאה האמיתית. לקנות לה כרטיס ולהמתין לרגע מסירת המעטפה עם ההפתעה המיוחדת בפנים. כמה התרגשנו אנחנו בעצמנו.

הגיע היום המיוחד הזה.

אנחנו טסות. יש תאריך. היא בהלם, ומרגע זה היא מתחילה לספור חודשים.. והנה הגיע הרגע, שבו התחלנו  יחד לספור שעות.

כשיצאנו לשדה, כחוק מרפי ציפה לנו הפקק האינסופי בכביש ועיכוב דומה בטיסה.

הייתה תחושה שמישהו מנסה אותנו עד כמה אנחנו באמת רוצות לעשות את זה ביחד.

ההרפתקאה בטביליסי התחילה לגמרי לא טריוויאלי. כנראה, מעומס הרגשות, בלי לשים לזה לב, הטלפון הנייד שלה נפל לתוך האסלה. אני בטוחה, ששדה התעופה בטביליסי – עיר הבירה של גאורגיה לא שמע מעולם צרחות כאלה. סוג של הצהרה – הגעתי!

כן, בדיעבד, תמיד הכל נראה מצחיק, אך אז עמדנו, שתינו, חסרות אונים, מול האסלה, וראינו איך המים זורמים על המסך של הנייד שלה. נקצר את הסיפור, הצלתי אותו משם בדם קר.

התחלנו את המסע. היו לנו ארבעה ימים ו 1000 קמ' משוגעים. טיילנו כמעט בכל המדינה. ראינו, שתינו, אכלנו, בכינו, התלהבנו.

טיילנו בטביליסי המיוחדת. עכשיו החברה שלי יודעת עד כמה העיר הזו מיוחדת ויפה. היא כבר תדע מה לענות לאנשים אשר אומרים שטביליסי לא משהו.

הגענו לעיירת ואני, המקום שאבא שלה נולד בו. כולם יצאו לעזור לנו בחיפושים לאחר בית הכנסת אשר קם בזכות המשפחה של אבא שלה. נדהמנו לטובה, עד כמה העם הגאורגי הוא עם המיוחד במינו.  גאורגים שומרים ומכבדים את הקדושים שלנו בדיוק כמו שעושים למשהו ששייך להם. זה ריגש אותי לאורך כל הדרך.

הגענו לבית שאבא שלה גר בו. בכיתי יותר מהחברה שלי. הבית והחצר שהוא שיחק בו. הרגשתי פיזית את הזיכרונות שלו כאילו הם היו שלי.

ואני (נמצא ליד קוטאיסי) - מקום נפלא, לא רצינו להיפרד ממנו. עמדנו על הגשר, צפינו במי הנהר. עברו לידנו נשים, אולי שמעו שפה לא מוכרת, אולי סתם, כי הן נשים חמודות. ניגשו אלינו, שאלו את ההחברה שלי מהיכן אנחנו, קיבלנו המון נשיקות וברכות.

הלב שלנו התחמם והתרחב מהיחס ואהבה.

מדינה יפיפייה. העם מדהים.

לרצ'ה לצ'חומי – דרך ארוכה.

הגענו לשם בחושך ורק בבוקר הבנו עד כמה המקום נראה מדהים. ההרים סביבנו, הגינה עם ורדים ועצי תפוחים והאפרסמונים, הערסל וכמובן, ארוחת הבוקר הגאורגית המסורתית.

רצ'ה בצדק נחשבת כשוויצריה הגאורגית. אין מילים בכדי לתאר את היופי של המקום.  

למעלה, על ההרים הגבוהים יש כפר קטן ליילשי, המולדת של סבתא והדודים של חברה שלי.

לשם פונות עיניינו.

ליילשי – כפר קטן ונידח. בכמה שעות שהיינו שם ראינו רק כמה חזירים וכמה אנשים. אך, שוב, נדהמנו לראות שגם כאן, אנשים שומרים על בית הכנסת שלנו, בן 200 שנה. כאן, אבא של החברה שלי הקים אנדרטה שבה חרוטים שמות של אחיו אשר נפלו במלחמת העולם השנייה.

חייבת לציין, שלאורך כל הדרך, לאורך כל המסע, הרגשתי שאנחנו עושות משהו גדול ומדהים. משהו שמאוד מעשיר וגורם לאושר.

ביום האחרון בחרנו לשוטט בטביליסי, בין רחובותיה היפים, דווקא אז, באותה תקופה היה פסטיבל הסתיו "טביליסובה", העיר הייתה מלאת שמחה וקישוטים.

אבל פנינו – שוב למקורות. לבית הכנסת הגדול. שחכתי לציין שסבא של חברה שלי היה רב מכובד בקהילה הגאורגית בליילשי. וכאן, בכניסה לבית הכנסת יש את תמונתו.

חברה שלי בכתה. בכי טהור. כל מי שהיה איתנו בכה יחד איתה.

היו לנו ארבעה ימים מופלאים.

ארבעה ימים של תובנות, זכרונות וגם מלא כיף.

ראינו המון, צילמנו מלא, צחקנו ושתינו יין. פגשנו, הכרנו אנשים חדשים שהפכו לחברים שלנו.

חייבת לציין  לשבח את המדריכים המיוחדים שלנו  (זוראב ותמרה), שליוו אותנו לאורך כל המסע המיוחד הזה.

יקרים שלנו, בלעדיכם זה לא היה קורה!

המסע הסתיים לו. החזרתי את החברה היקרה שלי לבית, למשפחה.

החלומות התגשמו, שלה ושלי.

הרי למה נועדו החלומות? כדי להתגשם!

קהילה יהודית בגאורגיה

26 מאות יחד

 ההיסטוריה של יהודי גאורגיה מתחילה מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון בירושלים. כל 26 מאות שנים של חייהם בארץ החסד הזאת הוא החלק ייחודי של      ההיסטוריה העולמית של העם היהודי. כמובן, שאי אפשר לטעון כי קהילה היהודית  מעולם לא הייתה נתונה לרדיפות, הפרה של זכויות דתיות ואתניות, לא ידעה אנטישמיות חברתית או פוליטית אבל מעולם זה לא היה ביוזמת העם הגאורגי.

וזה מבדיל ביסודו את ההיסטוריה של היהודים שחיו בין העם הגאורגי.

בספטמבר 1998 גאורגיה חגגהאת יום השנה 2600  של החיים המשותפים של שני העמים יחד - יהודי וגאורגי. המודעות הלאומית של יהודי גאורגיה  הוקמה בזכות

.האקלים הידידותי והמוסרי של הגאורגים

כיום חיים כ200.0000 יהודים מגאורגיה

בתי הכנסת בגאורגיה

בית הכנסת בטביליסי

בית הכנסת הגדול בטביליסי גאורגיה שנקרא גם בית הכנסת של האחלציחלים, הוא אחד מחמישה עשר בתי כנסת שהיו בעיר והוא הגדול, המרכזי והמפואר שבהם.בית הכנסת נוסד בין השנים1895 ל- 1903מלבנים בסגנון אדריכליאקלקטי על ידיקהילת יהודי אחלציחה בעיר שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-     19בעקבות האריסות ושיחרור האיכרים.בית הכנסת ה"גורגי" בטביליסי ידוע גם כ"בית הכנסת הגדול". הוקם על ידי יהודים מאחאלזיחה, שהתיישבו בטביליסי בשלהי המאה ה-19, ומכאן שמו הנוסף "בית הכנסת של אנשי אחאלזיחה". בצמוד לבית הכנסת היה בית תפילה נוסף שנוסד על ידי יהודים מטשינבאלי.האולם העליון, הגדול מבין השניים, נועד לתפילות שבת וחגים, ובו גם גלריה לעזרת נשים. הקירות והתקרה קושטו בשנות ה-40 בצורות גיאומטריות, במוטיבים צמחיים, ובפסוקי תנ"ך ותפילה. האולם השני משמש לתפילות בימות החול ובו אין עזרת נשים.

בכל אולם יש ארון קודש ובו ספרי תורה מכוסים במעין פרוכת קטנה בשם קאבה, מקושטים במטפחות שתרמו נשות הקהילה, בכתרים, וברימוני עץ וכסף חרוטים עם פעמונים (מתחילת המאה ה-20), מעוטרים בצורות גיאומטריות, במוטיבים צמחיים, בפסוקים ובתיאורים של כלי המקדש. הרימונים נעשו כנראה בטביליסי, (אך זהות האומנים אינה ידועה), ומשקפים כנראה מסורת אמנותית מוקדמת.


בית הכנסת בבטומי

בית הכנסת בתומי נבנה על ידי סימון וולקוביץ' בשנת 1904  

ב-1898 נעתר הצאר הרוסי, ניקולאי השני, לבקשת הקהילה היהודית בבתומי לבנות בית כנסת, וזה נחנך ב-1904. ב-1929 נסגר בית הכנסת על ידי השלטון הסובייטי של ברית המועצות, והמבנה שימש לצורך תחרויות ספורט. עם זאת, בשנת 1993, לאחר נפילת הקומוניזם, הותר ליהודים שנותרו בעיר לשוב להשיב למבנה את שימושו המקורי. ב-1998 בית הכנסת שופץ באופן נרחב, הוא נצבע בלבן ונקבע מגן דוד מרשים בממדיו בחלון החזית. ב-2011 הוכרז בית הכנסת כאתר מורשת לאומית

בית הכנסת באוני

בעיירת אוני יהודים חיו המשך מאות שנים.זו הייתה הקהילה השלישית בגודלה אחרי טביליסי וקוטאיסי.בית הכמסת פה נבנה ב1895 ושמור היטב עד היום.כיום  מתגורר רק יהודי אחד באוני. כל היהודים עזבו

ברצ'ה הייתה קהילה יהודית גדולה. בעקבות עליית היהודים לישראל, שהתגברה עם רעידת האדמה שהתחוללה באזור, נותרו במחוז יהודים בודדים בלבד. בית הכנסת הגדול בעיראוני, שניזוקה אף הוא ברעידת האדמה, משמש את היהודים שנותרו.

בית הכנסת בכותאיסי

בית הכנסת כותאיסי הוא אחד מבין שלושת בתי כנסת בעיר כותאיסי שבגאורגיה והגדול מביניהם. בניית בית הכנסת הסתיימה בשנת 1885 ברחוב גפונוב 57–59 שבכותאיסי, בית הכנסת הוא הגדול והחדש שבבתי הכנסת של העיר כותאיסי. ישנם עוד שני בתי כנסת בכותאיסי. שניהם ברחוב גפונוב, מספר 10 ומספר 8, בתי הכנסת האלה נוסדו בשנות ה-60 של המאה ה-19


יהדות באחלציחה


יהודים הגיעו לאחלציחה אשר בגאורגיה כבר במאה ה-12, ומילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העיר. במאה ה-16, עם הכיבוש העות'מאני, הורע מצבם של תושביה הלא-מוסלמים של העיר, נוצרים ויהודים. למרות זאת נבנה בשנים 1741-1742 בית כנסת גדול, ומאוחר יותר גם תלמוד תורה.

מצבם של יהודי העיר בתקופת השלטון העות'מאני היה קשה. הם סבלו מדיכוי דתי, שהתבטא במעצר רבנים, חוקים שאסרו מלבושים מסוימים ועוד, בייחוד בתקופת שלטונם של הסולטאנים מורט השלישי ומורט הרביעי. עלילות ומעשי שוד היו חוויות שכיחות של יהודי העיר. הרדיפות הגיעו לשיא לקראת 1828, לפני המלחמה העות'מאנית-רוסית והקרב הראשון שנערך בעיר, קרב אחלציחה. הרדיפות הביאו להידלדלות היהודים בעיר.

בתקופת שלטון האימפריה הרוסית, החל מ-1828, הפכה העיר לעיר מסחר חשובה. בשנות השמונים של המאה ה-19 נבנה בית כנסת נוסף.